צאו רק 100 ק״מ ממערב למדריד והגעתם אל רכס הרי הגרדוס. בקבוקים מחלק הררי זה של ספרד, שמשתייכים לאזור היין 'וינוס דה מדריד', הפכו במהירות למבוקשים בקרב הרפתקני יין, מקצוענים וחובבים כאחד. התנאים לגפן אכן נפלאים. הקרקע? צפחה ובליית גרניט חולית עם יערות אלפיניים ים תיכוניים. האקלים? קונטיננטלי עם חורף קר, עם רוח יבשה ובריאה בקיץ. מחפשים חום ושמש להבשלה טובה? היום מלא בהם, בעוד קור הגבהים משמר חומציות רעננה בלילה. גשם? יורד בדיוק בכמות הנכונה כדי לטפח את הצמחייה המבושמת של תימין הבר ואת פריחת הרוזמרין, ולהביא גם את התאנים והשומר לאותו עושר ארומטי טיפוסי שבהגיעם אליו נבצרים ענבי האזור. למרות התנאים המצוינים לגידול ענבים, עד לפני מספר שנים היינות של מדריד לא ממש זכו לעדנה, הן ברמת ההכרה באיכותם והן בפן המסחרי. הספרדים הקפידו, ולמעשה עדיין מקפידים, לשמור אמונים לאזורי יין מפורסמים כמו ריוחה וריברה דל דוארו, בעוד שוק היצוא היה מצומצם שכן שמם של היינות כמעט ולא חצה את גבולות ספרד. בעשור האחרון, כחלק מהתפתחות מבורכת של ענף היין הספרדי, ועלייתם כעוף החול של אזורי יין היסטוריים רבים, בגליסיה למשל, מוצאים גם היינות של אזור מדריד, בעיקר תחת המיתוג של הרי הגרדוס, מקום של כבוד ברשימת הקניות של חובבי יין מביני עניין. ההתפתחות הזו, שמייצרת מעין 'ספרד חדשה' במונחים של יין, מביאה מעבר לגיוון הגיאוגרפי גם שינוי סגנוני מבורך, שמתבטא ביצירת יינות לבנים סוחפים ונהדרים )ספרד תמיד נחשבה למדינה של יינות אדומים( ויינות אדומים שגאוותם אינה טמונה בהיותם רזרבה או גראן רזרבה, אלא בביטוי נאמן ואותנטי לטרואר שממנו הם מגיעים. קא די מאט, בית משוגעים בתרגום חופשי מפיימונטזית, הוא דוגמא מצוינת למהפך לתוצרים המרגשים של אותה ספרד מתחדשת. זוהי חווה גדולה שבה מטופחים 200 דונם של כרמים, וגם פרוייקט הבית של רביעיית חברים: צמד הייננים, קורו בארניו וחסוס אוליבארס, והזוג ויקטוריה סראנו ופאולו ארמנדו. אם השמות קורו בארניו וחזוס אוליבארס מוכרים לכם, אז ייתכן שכבר נתקלתם ביינות של היקב פדליוס דו קוטו מריביירה סאקרה שאנחנו כל כך שמחים להביא ארצה. השניים האלה, מטובי הייננים שיצאו מהגרדוס, חוו פריצות דרך מקצועיות וקריירה משפיעה גם במקומות אחרים, כמו פדליוס דו קוטו שהזכרנו לעיל או יקב רונסל דו סיל בגליסיה. כשמצאו הזדמנות מתאימה הם חזרו הביתה, לעיירה סן מרטין דה ואלדאיגלסיאס, בה החלו את הקריירה שלהם כשעבדו עם החבורה שלימים תהפוך לקומנדו G, היקב המפורסם של האזור שהצליח להפנות את עיני העולם לעבר הרי הגרדוס. ויקטוריה סראנו, בת המקום, נישאה לפאולו ארמנדו, איטלקי מפיימונטה, ולקחה אותו הרחק מגבעות ילדותו אל החווה ההררית של משפחתה בה גדלו תותים, ערער המשמש לתיבול ג׳ין, סוגים שונים של אלון ועוד. כשעבד בחווה, צדו את עינו של פאולו כרמים עתיקים ומוזנחים שננטשו ע"י המשפחה מזה זמן. בספרד, מדינת יין שמספר הגפנים בה גדול מבכל מדינה אחרת בעולם, מרובים הכרמים העתיקים, הנטושים, שהיו קטנים וקשים מדי לעיבוד מכני, ולא היה מי שיעבוד אותם ידנית. הם מצויים במעלה ערוצי נחל, בין סלעים ובין הרים, מוקפים ביערות ללא כבישי גישה, מחכים ליד כורם אוהבת שתחזור לטפח אותם. לפעמים נדרש אדם מן החוץ כדי להבחין בפוטנציאל, ולמרבה השמחה פאולו היה האדם הנכון במקום הנכון. זמן קצר לאחר מכן החליט לממש את הפוטנציאל ולייצר ממנו הרפתקה חדשה. ויקטוריה ופאולו קראו לחבריהם הייננים, קורו וחסוס, ו׳בית המשוגעים׳ נוסד. חלקה אחר חלקה שוקמו הכרמים של הזנים המקומיים גרנאצ׳ה, אלביו ריאל ומוסקאטל. גילן של הגפנים, שגדלות בתצורת הגביע המסורתית, 30 עד 80 שנים, והן נטועות בגובה 800 מטר על שלושה סוגי גרניט שונים: ורודה )עשירה במינרל פלדספאר(, לבנה )עשירה בקווארץ שמחלחל יותר( ואדומה, כאשר לכל אחת מהן השפעה שונה על אופי היין. ״הנוף הפראי והצחיח, תנאי האקלים הקשים וגיל הגפנים הופכים את העבודה כאן למשוגעת באמת״ אומר קורו. ״אבל בתמורה, אנחנו מקבלים את היינות שאנחנו אוהבים: נוזליים, עדינים ופתוחים. את הצבע הבהיר אני מייחס לחקלאות האורגנית שלנו. אנחנו זומרים מעט ולא מנסים לצמצם את היבול, אלא להגיע לפרי עשיר. אנחנו דורכים ברכות ברגליים וסוחטים ביד, ומאפשרים לגרנאצ׳ה להמיר את החום והכח בעדינות הארומטית של הפרי״.